מבוא: כשבריאות הנפש פוגשת את התפקוד המיני
תרופות פסיכיאטריות חוללו מהפכה בניהול דיכאון, פסיכוזה וחרדה, אך הן עלולות להביא עמן תופעות לוואי משמעותיות. אחת השכיחות שבהן היא פגיעה בתפקוד המיני, תחום המשפיע ישירות על איכות החיים והזוגיות. במאמר זה נבחן כיצד מנגנון הפעולה של התרופות, סוגי התרופות המעורבות וגורמים נלווים מייצרים הפרעות בתפקוד המיני ומהן הדרכים להתמודד איתן.
מערכת העצבים המרכזית ותפקוד מיני תקין
מערכת העצבים המרכזית (CNS) היא מרכז הבקרה העליון של התגובה המינית, והיא פועלת בשיתוף פעולה עם המערכת האוטונומית, המערכת האנדוקרינית וכלי-הדם כדי להבטיח תפקוד מיני תקין. התהליך מתחיל עוד בקליפת המוח (cerebral cortex), שם גירויים קוגניטיביים, חושיים ורגשיים מתורגמים לעוררות מינית. אותות אלה עוברים אל המערכת הלימבית—ובעיקר אל האמיגדלה וההיפוקמפוס—שם הם מקבלים גוון רגשי וחווייתי, וממשיכים הלאה אל ההיפותלמוס.
- היפותלמוס – משמש כ“טרמוסטט” נוירואנדוקריני: הוא משחרר פפטידים (כמו GnRH ו-Oxytocin) ומווסת את האיזון בין המערכת הסימפתטית והפרא-סימפתטית. פעילות פרא-סימפתטית מוגברת מעודדת זרימת דם אל כלי-הדם בפין ובדגדגן ומובילה לזקפה או לובריקציה; פעילות סימפתטית מוגברת אחראית לשיא האורגזמי ולשפיכה.
- עמוד השדרה – מרכזים סקרליים (S2–S4) מעבירים אותות פרא-סימפתטיים היוזמים הרחבת כלי-הדם, בעוד מרכזים לומביים-טורקליים (T11–L2) שולטים בשלב הפליטה (ejaculation) ובכיווץ שרירי רצפת האגן.
- מוליכים עצביים – דופמין מגביר תשוקה, סרוטונין מרסן אותה, נוראפינפרין מעורב בעוררות, ואצטילכולין אחראי להעברת הסיגנל הפרא-סימפתטי. שיווי-משקל עדין ביניהם מכריע אם תתרחש תגובה מינית רציפה ותקינה.
- נוירו-וסקולריזציה – אותות CNS מפעילים אנזים NO-סינתאז, המגדיל שחרור תחמוצת חנקן (NO) באנדותל הפין או הדגדגן. NO מרפה שריר חלק ומאפשר התרחבות סינוסואידים, מילוי דם והגעה לזקפה/גודש.
כל התערבות החוסמת או משנה את האותות הללו—למשל תרופות פסיכיאטריות החוסמות דופמין או מגבירות סרוטונין—עלולה לשבש את הרצף הנוירו-הומורלי, להפר את מאזן ההולכה העצבי ולגרום לפגיעה בתפקוד המיני. לפיכך, בשמירת תפקוד מיני תקין חשוב לא רק ההיבט ההורמונלי או ההמודינמי, אלא גם שמירה על אינטגרציה תקינה בכל רמות ה-CNS.
תרופות נוגדות דיכאון וירידה בחשק המיני
נוגדי דיכאון קלאסיים מקבוצת ה-SSRI וה-SNRI מעלים רמות סרוטונין וגורמים לעיכוב דופמין; השילוב מפחית את התחושה המתגמלת של פעילות מינית, ולכן ירידה בחשק המיני היא תלונה שכיחה. תרופות נוגדות דיכאון טריציקליות מוסיפות חסימה כולינרגית, המחריפה פגיעה בתפקוד המיני. במקרים רבים המטופלים חווים גם ירידה בעוררות וקושי באקסיטציה נוירו-וסקולרית.
אצל גברים: קושי להגיע לאורגזמה והפרעות בזקפה
אצל גברים, העיכוב הסרוטונרגי גורם לעיתים להשהיית שפיכה עד כדי אי־יכולת להגיע לאורגזמה. ייצור תחמוצת החנקן, הדרוש להרחבת כלי-דם בפין, יורד; התוצאה היא זקפה חלשה או בלתי-מתמשכת. כאשר המטופלים מתבקשים לקיים יחסי מין, הם עלולים לחוות תסכול המעצים את הדיכאון עצמו ויוצר מעגל סגור של פגיעה בתפקוד המיני.
תרופות אנטי-פסיכוטיות ופגיעה בדופמין
תרופות אנטי פסיכוטיות חוסמות הרצפטור D2, מה שמוביל לנפילת דופמין בהיפותלמוס, עליה בפרולקטין ופגיעה בתפקוד המיני. תופעות הלוואי כוללות אימפוטנציה, יובש נרתיקי וירידה בלובריקציה. הפרעות בתפקוד המיני עלולות להופיע כבר בשבועות הראשונים לטיפול, ולעיתים הן חמורות יותר מהמחלה הפסיכיאטרית עצמה בעיני המטופל.
שילוב תרופות למחלות לב מגביר תופעות לוואי
מטופלים רבים מקבלים במקביל תרופות למחלות לב, כגון בטא-בלוקרים או משתנים. שילוב זה מדכא עוד יותר הולכה עצבית וכלי-דמית, מגביר תופעות לוואי ובפרט פגיעה בתפקוד המיני. כאשר מתווספים אלכוהול, עישון וסוכרת—הסיכון להפרעות בתפקוד המיני מאמיר.
ד"ר כהן: אבחון והתאמת טיפול תרופתי
לדברי ד"ר כהן, פסיכיאטר בכיר, “חשוב לזהות אם ההפרעה החדשה בתפקוד היא תרופתית או נובעת מהפרעה חרדתית-דיכאונית.” בירור כולל סקירת תרופות, בדיקות דם והערכת זוגיות. החלפת תרופה, שינוי מינון או מעבר להמשך-שורה עם פחות השפעה מינית עשויים לצמצם את תופעות הלוואי מבלי לפגוע בשליטה התסמינית הפסיכיאטרית.
כמו כן, אסטרטגיות להפחתת תופעות הלוואי
כמו כן, רופאים משתמשים במתן “חופשת תרופה” מבוקרת, תוספת בופרופיון להעלאת דופמין, או טיפול ממוקד בתרופה פרו-זיקפתית לפני קיום יחסי מין. לעיתים מוסיפים אגוניסט דופמינרגי להורדת פרולקטין. התאמה אישית היא המפתח; כל שינוי נעשה בפיקוח רפואי הדוק.
תמיכה התנהגותית ושינויים באורח החיים
הטיפול אינו תרופתי בלבד. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, סקסולוגיה וייעוץ זוגי מחזקים ביטחון, משפרים תקשורת ויוצרים סביבה המאפשרת למטופלים לחוות שוב תפקוד מיני תקין. פעילות גופנית סדירה מעלה טסטוסטרון ודופמין, מפחיתה דיכאון ותורמת לזרימת דם טובה יותר.
סיכום: הפעילות המינית היא חלק בלתי-נפרד מרווחת המטופל
הקשר בין תרופות פסיכיאטריות והפרעות בתפקוד המיני מורכב, אך ניתן לניהול. הבנת המנגנונים, שיח פתוח עם המטפל ושילוב שינויי אורח חיים מאפשרים להפחית פגיעה בתפקוד המיני בלי לוותר על איזון נפשי. כשהטיפול מתואם ומגובה בהסברה, המטופל יכול לשוב ולקיים יחסי זוגיות מלאים ומספקים.